<h1>ראב"ן — ב"ק</h1>
<h2>דף ה:</h2>
ר' עקיבא אומר כולם עדים ואין עד נעשה דיין, וכן הלכה דאין עד נעשה דיין בדאורייתא כגון דיני ממונות ודיני נפשות [ובעדות החודש], אבל בדרבנן כגון (בעדות החודש ו)בקייום שטרות עד נעשה דיין, והכי אמרינן בפרק שיני דכתובות [כ"א:]. הילכך דיינין שבא לפניהם דין שהן עדים בדבר אין יכולין לדונו, ואפילו אם ג' דיינין הן ואחד מהן עד כיון שנסתלק אותו העד אין השנים יכולין לגמור הדין דהא אדעתא דתלתא איתיבו להו וליכא אלא תרי.
<h2>דף לה.</h2>
בקפץ ונשבע [ב"ק ק"ו.] [פי'] לא השביעוהו בית דין. ש"מ מאן דקפץ ונשבע אינה שבועה, והא דאמר בגיטין [ל"ה.] מודה רב בקופצת, לא כי נחשבת לה שבועה אלא לא הוה מגבו לה כתובה לארמלתא [אבל] בקופצת מודה שמגבו לה כתובתה (ד)פר"ח.
<h2>דף לז.</h2>
תניא ר' נתן אומר מניין לנושה בחבירו וכו'. וקיימ"ל כר' נתן, והני מילי בדליכא חששה כלל דילמא פרע ליה בע"ח דיליה, אבל היכא דאיכא למיחוש חיישינן ולא מפקי.
<h2>דף מ:</h2>
הקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שעבוד. הקדש הגוף שעשה שורו אפותיקי והקדישו למזבח אתי שעבוד הגוף של קדושת מזבח ומפקיע משעבוד הדיוט, וכן אם שעבד חמצו לגוי לפני הפסח כי מטו שש שעות אתי שעבוד קדושת איסור הגוף דחמץ ומפקיע מיד שעבוד הגוי, ושיחרור [עשה] עבדו אפותיקי ושיחררו אתי שעבוד קדושת הגוף שבא לקדושת ישראל ומפקיע מיד שעבוד של אפותיקי דהדיוט. ושלשתן קדושת הגוף אית בהו, דאיסור הגוף דחמץ הוי כקדושת הגוף, דאמר בכתובות [נ"ט:] קונם שאני עושה לפיך יפר ואמרינן היכי מצי למיסר (עליה) [עליו] מעשה ידיה הא משתעבדי ליה ואמר רב אשי קונמות קאמרת שאני קונמות כיון דאסרה מעשה ידיה בקונם והוי איסור הגוף הוי כקדושת הגוף ומפקיע מיד שעבוד הבעלים ואוסרה הילכך צריך להפר.
<h2>דף נג.</h2>
ואמר רבה השורף שטרותיו של חבירו [ב"ק צ"ח.] פטור מלשלם הממון שהפסידו שכתב בשטר אבל דמי הנייר משלם דאמר ליה ניירא בעלמא הוא דקלאי מינך. ואמר (אביי) [אמימר] מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ליה כל הכתב בשטר שהפסידו, ומאן דלא דאין מגבי ביה דמי ניירא בעלמא. ואשמעינן אמימר דדברי רבה אליבא מאן דלא דאין. הוה עובדא דאדם אחד שרף שטרו של חבירו ובאו לדין לפני רב אשי והיה פוטרו כדברי רבה וכמאן דלא דאין דינא דגרמי, ולפי שמועתו שאמר בפ' הכונס [ס'.] גבי ליבה וליבתו הרוח דאמר רב אשי זורה ורוח מסייעתו הני מילי לענין שבת כו' אבל הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור. ואכפייה רפרם לרב אשי בדברים ובדין ואגבי ביה [כי] כשורה [לצלמא] מן המובחר, כלומר כל מה שבשטר כאדם הבוחר קורה טובה לעשות בה צלמים. וכיון דרב אשי ורפרם עבדו עובדא ודנו דינא דגרמי כוותייהו קיימא לן דאינן בתראי, וכיון דדיינינן דינא דגרמי אזלו להו כולהו פטורי דרבה [צ"ח.] בין בזורק מטבע חבירו בין השף מטבע דכולהו גורם הפסד ממון הוא לחבירו וחייב. וכן הא דאמר רבה בפ' כיצד הרגל וכו' בסופה [כ"ו:] זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וקדם וסילקן פטור דסילוק זה גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור, בטל הוא וחייב. וכן הא דאמר רבא בפ' שור שנגח את הפרה [מ"ח:] לא שנו אלא שהבאיש מגופו אבל הבאיש מריחו גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור, בטלו דבריו. וכן בכ"מ שתמצא בתלמוד גרמא בנזקין פטור אליבא דמאן דלא דאין דינא דגרמי הוא וכולהו בטלי. וכשורה לצולמי, מנהגם היה לשום קורות על שעריהן ועל פיתחיהון ולפתח בהן פתוחים וצורות ואין ראוי לכך אלא קורות מובחרות. וריש לקיש נמי סבר דינא דגרמי, דריש לקיש אחוי דינרי לר' אלעזר [ק'.] א"ל מעליא הוא א"ל חזי דעלך קא סמיכנא א"ל מאי היא דבעי לחלופי לך והא מר הוא דאמר מאן דדאין דינא דגרמי ר' מאיר [מאי לאו ר"מ] ולא סבירא לן כוותיה לא רבי מאיר וסבירא לן כוותיה, והי ר' מאיר דתנן מחיצת הכרם שנפרצה אומר לו גדור נפרצה אומר לו גדור נתייאש בה ולא גדרה הרי זה קידש וחייב באחריות, והכא ליכא אלא גרמא שלא גדר וחייב אלמא דיינינן דינא דגרמא ומני ר' מאיר דסתם משנה ר' מאיר. ואי קשיא אמאי לא מייתי מיהא סתמא [קט"ז:] אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה ואוקמינן דאחוי אחויי דהיינו גרמא, תריץ התם אפילו לרבנן ומשום דגזלה מתחילה והשתא אחוי עליה לא הוי גרמא אלא מעשה. ומשום דסבירא ליה לר"ל הכי דדיינינן דינא דגרמי אוקי הא דאמר בהכונס [נ"ט:] השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן דלהכי פטור משום דמעמיא ואזלא ואפילו גרמא בנזקין ליכא. והיזק שאינו ניכר כיון דלאו שמיה היזק כר' יוחנן [גיטין נ"ג.] לא דיינינן ביה דינא דגרמי שהרי שלו לפניו. וגם רב נחמן [קט"ז:] דן דינא דגרמי, דההוא גברא דאחוי [אכריא] דחיטי דריש גלותא אתא לקמיה דרב נחמן וחייביה לשלומי יתיב רב יוסף אחוריה דרב הונא בר חייא קמיה דרב נחמן א"ל קאמר דינא מר דסבירא ליה דדיינינן דינא דגרמי דהא גרמא בעלמא הוא דאחוי או סבירא לא דיינינן דינא דגרמי בעלמא [ו]הוא דאחוי במסור קנסת ליה ואמר ליה מתניתין [היא] דדיינינן דינא דגרמי ודינא קאמינא אם מחמת הגזלן (וכיון דדינא הוא ולא קנסא גובין בבבל) חייב להעמיד לו שדה ואוקמינן דאחויי אחויי [וכיון דדינא הוא ולא קנסא גובין בבבל]. בירושלמי [סוף פ' החובל] ישראל שאנסוהו גוים ונטלו ממנו ממון חבירו בפניו פטור נטל ונתן להם חייב א"ר יוסי הדא אמרת כשאומר ליתן לו ממון סתם אבל תן לנו ממון פלוני אפילו נטל ונתן ביד פטור. ואף רבא סבר דדיינינין דינא דגרמי דתניא [קי"ז.] ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חבירו פטור ואם נשא ונתן ביד חייב דלא העמידו עליו אלא הוא בעצמו ולקחו ונתנו לגוים חייב דבהכי לא אנסוהו אלא להראות וכי נושא ונותן ביד גלי דעתיה דברצון עביד, ואמר רבא אם הראה מעצמו בלא אונס כמי שנשא ונתן ביד דמי, ואי אוקי על הממון גוים באונס והראהו להם ואחר כך נשא ונתן ביד פטור כדההוא גברא דאנסוהו גוים ואחוי חמרא דרב מרי (ורב פנחס) [בריה דרב פנחס] אמרו ליה דרי ואמטו בהדן דרא ואמטא בהדייהו אתא לקמיה דרב אשי פטריה אמרו ליה רבנן והתניא נשא ונתן חייב אמר להו הני מילי היכי דלא אוקמינהו עלויה מעיקרא אבל הכא דאוקמינה עילויה מיקלי קלייה. וכן ר' שמעון בן אליקים ור' אלעזר בן פדת דייני דינא דגרמי, דההוא גברא דאחוי אמטכסא דר' אבא [שם:] יתיב ר' (חנינא) [אבהו] ור' חנינא בר פפי ורבי יצחק נפחא ויתיב ר' אילעא גבייהו, סבור לחיוביה מהא דן את הדין וחייב את הזכאי מה שעשה עשוי ומשלם מביתו, והאי דאחוי והוי כאלו חייב את הזכאי וחייב, ואמר להו ר' אילעא הכי אמר רב והוא שנשא ונתן ביד, והאי דאחוי הא לא נשא ונתן, אמרי ליה קום זיל גביה דר' שמעון בן אליקים ור' אלעזר בן פדת דדייני דינא דגרמי, אזיל לגבייהו חייבוהו ממתניתין דתנן אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה ואוקמינן בדאחוי אחויי.
